דיאלוג יהודי ערבי כמנוף לשינוי חברתי בפריפריה

כתבה: ד"ר תמר הגר

הייתי צריכה להיות כאן עם עוד אנשים: המנחות האחרות תופאחה סאבא ונאוה שי וכל הסטודנטים שעבדו איתנו. מה שאני אתאר כאן הוא הסיפור שלי, אבל הקולות שלהם שאותם לא תשמעו הם חלק חשוב בפסיפס שמתאר את העבודה המשותפת שלנו, שעומדת במרכז מאמר זה.

כבר שלוש שנים מדי שבוע נפגשים יהודים וערבים בכתה רגילה במכללה האקדמית תל חי לשעה וחצי במשך שנה אקדמית ועובדים ולומדים יחד על עצמם ועל המציאות שיצרה אותם בדמותה. הקורס, המכונה "דיאלוג יהודי ערבי: מחקר פעולה" הוא חלק מתוכנית הלימודים של המוקד לדמוקרטיה ושלום בחוג לחינוך. לכאורה המפגש הזה בין יהודים לערבים אינו ייחודי. קבוצות של דיאלוג יהודי ערבי קיימות כבר עשרות שנים וגם באקדמיה מקומם לא נפקד. מה מאפיין אם כן את הקבוצה הזאת?

כדי להסביר את הייחוד של הקבוצה, חשוב לדעת כי היא הוקמה בעקבות אינתיפאדת אל אקצא כשרבות מקבוצות המגע בארץ הפסיקו לפעול. אני אטען שהיא קמה אז משום שהיא מילאה צורך של סטודנטים ומרצים, שהאינתיפאדה חידדה בעיניהם את חוסר השוויון החברתי פוליטי במכללה, ששיעור הסטודנטים הערבים בה היה אז 10 אחוזים (היום הוא כבר כמעט מגיע ל-20 אחוזים). מה שאפשר לה להתפתח, או לא הפריע לה לשרוד, זה המרחב הפריפריאלי. אני חושבת שיש משמעות רבה לכך שהקבוצה שלנו צמחה והתקיימה בפריפריה גיאוגרפית במכללה ולא באוניברסיטה מרכזית. במעוזי האקדמיה הוותיקים מאבקי כוח, כסף ויוקרה עלולים לטרפד כל פעילות חברתית פוליטית אלטרנטיבית וכל עשייה שקוראת תגר על המבנה המוסדי הקיים.

אבל עיקר הייחוד של הקבוצה נעוץ במודל העבודה שפיתחנו, שסוד כוחו הוא בהצטרפותם של מרכיבים ממודלים שונים של קבוצות מפגש. אחד המרכיבים, אולי החשוב שבהם, הוא הפעולה למען שינוי מוסדי. מטרת השינוי היא יצירת שוויון הזדמנויות לסטודנטים הערבים, הפיכת הדיאלוג לחלק מהחיים בקמפוס ומתן לגיטימציה לתכנים של התרבות הערבית. התפיסה היא כי יצירת מציאות שוויונית יותר תועיל לסטודנטים ולמכללה כולה. אני טוענת שמודל זה יכול אולי להיות אפקטיבי יותר ליצירת דיאלוג בין קבוצות המצויות ביחסי כוח א-סימטריים.

***

מה הנסיבות שהביאו ליצירת הקבוצה? ב-2001 חצי שנה אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה לימדתי בתל חי קורס על ספרות ילדים חינוך ופוליטיקה. בכתה היו כ-35 תלמידות (היו שני גברים) ערביות ויהודיות. לימדתי על היווצרות המושג ילד, על ההיסטוריה של ספרות ילדים, ועל ייצוג של מלחמה ושלום בספרות ילדים, אבל כל זה תוך התעלמות מוחלטת מהמלחמה בחוץ. היום אני תוהה איך יכולתי לשתוק ומדוע תלמידי לא מחו. אני חושבת שפחדנו מהאמוציות שתהליך כזה מעורר. שיטות הלימוד באקדמיה מאפשרות לעקוף, לדבר על הדברים ולא את הדברים ואני והסטודנטים עשינו את זה, עקפנו וברחנו. המפגש של יהודים וערבים קרה בכתה שלי, אבל גם לא קרה. הם אמנם ישבו שם סמסטר שלם, אבל בנפרד: בצד ימין הערבים ובצד שמאל יהודים. אף פעם לא ראיתי אותם מתייחסים אלה לאלה. הם כאלו חיו במציאויות נפרדות.

חצי שנה אחר כך בשיעור אמנות וחינוך במבט רב תרבותי היה המצב דומה. דיברנו על התפיסה הרב תרבותית, דיברנו על אפליה ועל דיכוי ועל ניכור וחוסר שייכות ואפילו דיברנו על מצב המיעוט הערבי במדינה. אנשים התווכחו, אבל מהאגף הערבי היתה רוב הזמן שתיקה רועמת.

אני הבאתי ידע אקדמי ופרסתי אותו בוירטואוזיות. אבל הרגשתי שאנחנו מדברים על שליטה של חברה הגמונית במיעוטים מדוכאים ומה שקורה בכתה זה מראה של המצב הזה. היהודיות האשכנזיות, ביניהן אני, מדברות, המזרחיות מדברות סטטיסטית פחות והערביות שותקות (היו שלושה גברים בכתה). הרגשתי שאני מדברת על רב תרבותיות בלשון לא רב תרבותית, כי הנה כאן מולי יושבות נשים שאני אפילו לא יודעת מאיפה הן כי לא שאלתי והידע של הערביות שבהן, העמדות שלהן שרלבנטיות לשיעור, נעדרות ממנו לגמרי. שהן נוכחות נפקדות. אבל הרגשתי גם חוסר אונים וכעס על זה שהן בוחרות לשתוק, לא להתעניין, ככה זה נראה לי אז, באפליה שלהן.

אז יום אחד התפרצתי: אני זוכרת את ההתפרצות הזאת כי היא ליוותה אותי עד סוף השנה, ודחפה אותי להיענות לקריאה של סטודנטים, ליצור את קבוצת הדיאלוג. ומה שאמרתי היה: אתן ערביות אין לכן מה להגיד על זה? היתה שתיקה. התלמידים כולם התקפלו בכסאות. הם חשבו שהגזמתי, שהצבעתי על הערביות, שלא נתתי להן להבלע, לפחות לכאורה, בכתה.

מאותו רגע הכתה געשה. הסטודנטיות הערביות לא הפסיקו לדבר. הן תקפו את הדיבור האקדמי שלי שלא מתחשב במי שחסר את ההון התרבותי. הם דברו על המשמעות של להיקרא ערביה בהקשר ישראלי ועל הבעייתיות של שיח רב תרבותי במדינה שבה הערבים הם אזרחים סוג ב'. נוכחתי לדעת שיש להן מה להגיד. כעסתי על עצמי שלא הזמנתי אותן להשתתף קודם.

מחוץ לכתה סערה האינתיפאדה. הסטודנטיות הערביות הסתובבו במסדרונות כמו צל. "אנחנו פוחדות בדיוק כמוך", אמרה לי סטודנטית ערביה לאחר פיגוע נוסף של מחבל מתאבד. היא אמרה את זה בהתנצלות כאילו שהיא מגיבה להאשמה של מישהו. כשהיא הלכה עמדתי במסדרון מדוכדכת וחשבתי שחייבים ליצור מרחב מקום מפגש שבו יהיה מקום למשפט שלה, לפחד שלה ושל כולנו. מקום שבו נוכל להתעמת עם המציאות הקשה ועם המשמעות של חוסר שוויון ודיכוי.

לא הייתי היחידה שהרגישה שצריך לפעול. זאת היתה תחושה כללית בקמפוס, שיצרה אוהלי הידברות ומפגשים בניסיון לדבר ולעצור את העוינות והחרדה ההדדית. רוב המפגשים האלה הסתיימו בתחושת תבוסה וייאוש כי כל פיגוע ומתקפה בשטחים יצרו עוד סיבה לאיבה הדדית.

בתוך האקלים הזה, המציאות של הפערים בין יהודים לערבים התחדדה. בכתות ישבו סטודנטים בעיקר סטודנטיות ערביות שהעברית שלהם היתה מגומגמת, משום שזאת היתה השפה השניה ואולי השלישית שלהן, ומשום שהן לא ממש השתמשו בה עד שהגיעו למכללה. רובם למדו במערכת החינוך הערבית הממלכתית שמצבה גרוע מזה של היהודית בין היתר בגלל הקצאת תקציבים ומשאבים לא שוויונית מצד הממשלה. בנוסף לכך במערכת החינוך הערבית הלימוד הוא פסיבי ככה שהם מגיעים למכללה ללא המיומנויות הנדרשות. לכן זה לא מפליא שהם מתביישים לדבר ושהציונים שלהם/ שלהן נמוכים יחסית לאלה של היהודים. זה גם ממש לא מפתיע שהם מרגישים מנוכרים. התרבות, והחגים שמכתיבים את מבנה השנה ואת תכני הלימוד הם יהודים. יש מעט מאוד מרצים ערבים, כך שהאפשרות להביא תכנים אחרים כמעט אינה קיימת למעשה.

ניסיונות האפליה המתקנת שנעשו באופן ספורדי - אני הייתי בין אלה שעשו ניסיונות כאלה, למשל לתת ציון גבוה יותר ממה שמגיע מתוך התחשבות באי ידיעת השפה ובנקודת ההתחלה הלא שוויונית – חזקו את הנחיתות שלהם. שני דברים החשובים, לאפשר להם לרכוש מיומנויות שיהפכו את ההון התרבותי לנגיש והפיכת הידע התרבותי שלהם לרלבנטי, לא נעשו.

זוהי בקצרה נקודת ההתחלה של הפרויקט שלנו: קבוצה של דיאלוג יהודי ערבי שמספקת מקום וזמן והנחיה כדי ליצור מפגש משמעותי. הפרויקט נמשך כבר שלוש שנים והוא חלק מהתוכנית של המוקד לדמוקרטיה ושלום בחוג לחינוך. בשנה הראשונה היו בו 27 סטודנטים, חציים ערבים וחציים יהודים. לפני שנה גדל מספר הסטודנטים ל-36 וגם השנה יש לנו את אותו מספר כשהיחס בין סטודנטים יהודים לערבים הוא שווה פחות או יותר. מספר יותר קטן של סטודנטים היה מאפשר אולי תהליך אפקטיבי יותר, אבל קשה לעמוד בפיתוי לאפשר לכמה שיותר סטודנטים להצטרף. חוץ מזה במשך שנתיים אנחנו מקבלים מלגה מקרן גלילאו, התומכת בפעולות משותפות של יהודים וערבים בגליל, מה שמאפשר לנו לממן שלוש מנחות ולתמוך ביוזמות של סטודנטים.

כמו קבוצות אחרות אנחנו משתמשים במאמרים, סיורים, הרצאות, דיונים פתוחים על נושאים העומדים בבסיס הקונפליקט ושיחות על מה שמתרחש בתוך הקבוצה, בניסיון לבחון איך ההתנהלות של חברי הקבוצה משקפת את יחסי הכוח וההתנהלות בחוץ.

כמו בקבוצות המפגש בנווה שלום (חלאבי, 2000) אנחנו מאמינים בדיאלוג שמתעמת עם מציאות קשה ולא שוויונית ועם ומחשבות קשות של המשתתפים על המציאות וזה על זה. אחת המטרות היא לחשוף את האידיאולוגיות המנחות את המשתתפים ואת פרוצדורות האפליה והדיכוי של המיעוט הערבי ולדון בקשר בינו לבין דיכוי של מעוטים אחרים, למשל נשים. ההנחה היא שרק דרך הצבעה על הקונפליקטים, ועל אי הצדק אפשר יהיה להבנות דיאלוג משמעותי. יפעת מעוז (Maoz, 2000) טוענת לאור זאת יש בעבודתנו אלמנטים המאפיינים את המודל המעמת.

אבל המודל שלנו הושפע רבות גם מהמודל שמעמיד במרכז יחסים בינאישיים, ככלי לשבירת סטריאוטיפים – כשחלק מהפעילות של הקבוצה שלנו היא פעילות חברתית. אבל בניגוד לקבוצות יחסי האנוש (שטיינברג, 2002) אנחנו מקפידים להשאיר את המציאות הפוליטית כחלק מהדיון.

היחסים הבינאישיים מתפתחים בעיקר מסיפורים, אותם מספרים הסטודנטים והמנחות. סיפורים אלה נוגעים לסוגיות הקשורות לקונפליקט. הם יכולים להיות מאוד אישיים, אבל ניתוח שלהם מעיד שהם תולדה של השתייכות לקבוצה הלאומית, פוליטית ספציפית. בשיטה דומה משתמש גם דן בר-און בעבודתו עם קבוצות דיאלוג באוניברסיטת באר שבע (Maoz & Bar-On, 2000) . יפעת מעוז מכנה מודל זה מודל מעורב משום שהוא תוצר של מפגש בין המודל המעמת למודל הבינאישי ומאפשר להרוויח משניהם. העימות עם הא-סימטריה של יחסי הכוח והקשר האישי הופכים את המפגש לקשה יותר, אבל גם למחובר יותר למציאות ולפיכך אפקטיבי יותר.

הסיפורים נאספים תוך עבודה על מפות קוגנטיביות אישיות וקולקטיביות של יותר מדור אחד. הרעיון להשתמש במפות ככלי לעבודה קבוצתית שמטרתו לחשוף את השתקפות יחסי הכוח החברתיים הפוליטיים והמגדריים בעולם המנטלי של היחיד נוצר ופותח לראשונה על ידי רלה מזלי בעבודתה על נשים ומרחב. התאמנו את הכלי לצרכים שלנו. מפה ריקה של ישראל ושורה של שאלות על מקומות של שייכות, פחד, איסורים, ושמחה, מפה שממקמת את הסטודנטים ואת בני משפחתם במרחב ארץ ישראלי, הבינלאומי והפרטי. המטרה היא לבדוק את הסיפורים ביחס למפות על צירים של זמן ולקבל תמונה של יחסי הכוח בין קבוצות ההשתייכות של המשתתפים.

המפות האלה חשפו לנו בצורה מובהקת את המציאויות המנטליות השונות שבהם חיים יהודים וערבים; את הגיאוגרפיות השונות שמשתרעות על אותו שטח; את ההבדלים בחופש לנוע במרחב. המפות חשפו גם הבדלים תרבותיים ומציאות עגומה של ניתוק וחוסר שוויון.

המפות השונות של יהודים וערבים משמרות בדיון ובתודעה את יחסי הכוח הלא שוויוניים, והסיפורים האישיים שמתפתחים מהם מאפשרים בו זמנית למצוא נקודות מפגש חברתיות, אנושיות. כך אנחנו חושפים את הדיאלקטיקה שבבסיס השיח של כל קבוצות המפגש בין האישי לקולקטיבי, בין הנתוק לשותפות, בין ייאוש לתקווה. יותר מזה הדיון על המפות והסיפורים מיצר אצל המשתתפים מה שמכנה הומי באבא תודעה כפולה כלומר התבוננות בו זמנית מהפרספקטיבה של הקולוניאליסט המדכא ושל השולים המדוכאים (באבא, 2004Baba; , 1988). התודעה הכפולה עשויה לסלק חלקית את המחיצות בין המשתתפים לבין מי שהם חווים כאחרים (יהודים או ערבים) ולאפשר בניית נארטיב אלטרנטיבי משותף, לפחות חלקית, שמאפשר סולידריות ולפעמים דוחף לאקטיביזם.

לימוד כזה מערער על ההיררכיה של הידע כפי שהוא נתפס באקדמיה (Sibley, 1995). התפיסה היא שהידע שנמצא בידי חברי הקבוצה רלבנטי ומשמעותי כמו הידע שנצבר במחקרים מדעיים. הסיפורים האישיים הקשורים לנושאים כמו זהות, דיכוי, חינוך, גזענות, אקטיביזם, דת, ומיליטריזם וכו' הם החומרים שלנו וכדי להבין אותם טוב יותר אנחנו נוברים בתיאוריות מתחומי דעת שונים, ולפעמים גם משנים את עמדתנו לגבי החיים שלנו, הסיפורים שלנו. זהו תהליך ממושך כי כל תיאורטיזציה מולידה תובנות שמכניסות עוד פרטים לסיפור ואלה גורמים לנו לחפש עוד תיאוריות. הכלי האקדמי הופך ככה לרלבנטי ולא למנגנון של התחמקות מהמציאות.

לא רק ההיררכיה של הידע מתערערת גם ההיררכיה בין המנחות לסטודנטים נשברת חלקית. אנחנו גם מציירות מפות והסטודנטים גם קובעים מה יהיה במפגשים. עדיין לכל אחד יש את המקום שלו והשקיפות חשובה: יש מי שמקבל שכר ויש מי שמקבל קרדיט לחשבון האקדמי.

כלי נוסף שאנחנו חולקות עם הסטודנטים זה הרפלקציות. הרפלקציה זוהי תגובה כתובה למה שקרה בכתה ולמה שקרה בעקבות מה שקרה בכתה. אפשר לכתוב מה שרוצים: מה שמרגישים, מה שחושבים, אסוציאציות, סיפורים ולאן זה לקח אינטלקטואלית.

זה אולי נשמע התנהלות אידילית, זה לא. הדיאלוג שנוצר בקבוצה הוא קשה מגמגם, שבור ומתסכל, מלא עלבונות והתנגדויות. יש הרבה רגעים מייאשים, שמתגברים בגלל המציאות האלימה שבתוכה אנחנו חיים, אני זוכרת בעיקר מה שאמר פעם אחד הסטודנטים הערבים: "גם אם תיפסק האלימות ותהיה מדינה פלסטינית מי אמר שנפסיק להיות, כאן בישראל, שהיא מדינה יהודית, אזרחים סוג' ב?" יש רגעים בעיקר באמצע השנה שהייאוש והאכזבה ההדדית כל כך עמוקים שהסטודנטים באים למפגשים בגלל החשש שאם לא יבואו יאבדו את נקודות הזכות שלהם. אני מאמינה שזה טוב שהם באים. המטפורה שהכי עובדת בשבילי ברגעי יאוש כאלה, זה המטפורה של זוגיות עם מחויבות גדולה, כמו ילדים. זוגיות כזו מכריחה אותנו להישאר ולעבוד על הקשר, גם ברגעים שאנחנו רוצים ללכת. אם אין מחויבות סביר שברגעי קושי נלך, כי למה לנו? החיים קשים גם ככה.

הייאוש והתודעה הכפולה הם שיוצרים בעיני את ההנעה לפעולה למען שינוי חברתי. גם הרעיון הזה הוא לא חדש. בטיפולוגיה של קבוצות מפגש כפי שתארו אותן חגית גור זיו ורלה מזלי בדו"ח שהגישו לקרן פורד מופיעות קבוצות דיאלוג באזורים של סכסוך שמטרתן משימה משותפת. מה שאולי מבדיל אותנו זה ההקשר שבתוכו אנחנו פועלים. הרבה מהקבוצות שמטרתן פעולה יוצרות מפגש במרחב אלטרנטיבי, אך בפועל בחיי היום יום, כפי שמראות המפות שלנו, היהודים והערבים שמשתתפים בהן חיים בנתוק ובתנאים לא שוויוניים. ואילו חברי הקבוצה שלנו יהודים וערבים נעים לעומת זאת באותו מרחב מוסדי במשך כמה שנים והרצון בשינוי נבנה מתוך אינטרס משותף. המשימה שלה אולי מוגבלת בזמן ובמקום, אבל יש לה משמעות מעבר לעצמה, משום שההצלחה עשויה לעודד את המשתתפים לשחזר אותה בקהילותיהם בעתיד.

הבחירה במתודולוגיה של מחקר פעולה מאפשרת לנו ליצור קשר משמעותי בין הלימוד למשימה החברתית שלנו, כשהלימוד הוא חלק מהמשימה והיא נגזרת ומתפתחת באמצעותו. בבסיס מחקר הפעולה שלנו ההכרה באפליה של המיעוט הערבי במכללה, המשקפת את האפליה של מיעוט זה בחוץ. בגלל הרצון לשנות אנחנו מגדירים כל שנה תחום בעיות ופעילות ופועלים לממושו תוך דיונים מעשיים ותיאורטים. מחקר הפעולה שלנו הוא על פי המודל האמנסיפטורי בקורתי שהרקע התיאורטי לו הוא הפדגוגיה הביקורתית. (צלרמאיר, 2001). מטרת מחקר כזה, הנערך בעיקר במסגרות שבהם קיימת מערכת א-סימטרית של יחסי כוח, היא יצירת תהליך משחרר של העצמה של המשתתפים וכינון מערכת יחסים דמוקרטית ביניהם לבין המוסד (שם).

הצורך בפעולה עולה מהקבוצה. תמיד יש רגע שבו הסטודנטים נעשים מודאגים מכך שהם לא עושים כלום, שעוד מעט הלימודים נגמרים ואי אפשר יותר לשתוק. זה הרגע שבו הם מתחלקים לקבוצות ומפתחים פרויקט מעשי על סמך הספורים האישיים, החומרים התיאורטים והמפגש בקבוצה המצומצמת. אני לא אציג כאן את כל היוזמות, אלא רק אצביע על כמה ואנסה באמצעותן להראות איך יצרנו במכללה בהדרגה שינוי מבני, מינורי אולי, אבל משמעותי.

סקר צרכים שערכה קבוצת לימוד בדיאלוג בקרב הסטודנטים הערבים במכללה, הביא ליצירת תוכנית לשילוב אקדמי חברתי של הסטודנטים הערבים שזכתה בכספים מהות"ת. הנה כמה מהפעילויות.

סטודנטים יהודים וערבים שהשתתפו במחקר הפעולה היו היוזמים המארגנים והמשתתפים בהדרכת סטודנטים ערבים מתחילים בימי הייעוץ. כבר שנתיים המפגש המפרגן והתומך איתם הוא עבור הסטודנטים הערבים המפגש הראשון עם המכללה.

סטודנטים של הדיאלוג פעילים בפרויקט חונכות עם רגישות רב תרבותית שמיועד לכל הסטודנטים הערבים בשנה א'. הסטודנטים עובדים בזוגות יהודי וערבי מול קבוצה של סטודנטים ערבים מתחילים. לפרויקט המופעל בכל החוגים, יש רכזות ערביות מהדיאלוג שעוזרות לחונכים ולחניכים לצלוח רגעים קשים. הפרויקט הזה מגדיל את הסיכוי של הסטודנטים הערבים להצליח בלימודים בשנים הבאות. כמו כן הוא בונה להם מרחב תומך של סטודנטים ותיקים, יוצר מפגש ועבודה משותפת של יהודים וערבים ומעביר תהליך של העצמה את כל המשתתפים.

בסמסטר ב' יילמד במכללה קורס בהבעה ורטוריקה עברית לסטודנטים הערבים, שנועד לענות לצרכים שלהם. הם ילמדו שפה, אבל גם איך יוצרים למידה אקטיבית מעורבת ואיך מדברים בפני קהל בלי לפחד למרות השגיאות.

תוץ מזה: סטודנטים מהדיאלוג מעורבים זאת השנה השנייה בשילוב תלמידים ערבים שהצטרפו לבית ספר למחוננים בתל חי. הם מתרגמים עבורם את השעורים מעברית לערבית ומתכננים עם המורים פעילויות רב תרבותיות. אחת מהן מלמדת את הילדים היהודים ערבית.

סטודנטים אחרים מהקבוצה היו מעורבים בארגון כנס של הסטודנטים הערבים במכללה שהעלה לדיון ציבורי את הלגיטימציה של השפה הערבית. הדיון נערך גם עם ההנהלה והוחלט כי הכנסים שבהם הסטודנטים הערבים הם הרוב יתנהלו בערבית עם תרגום לעברית.

קבוצה אחרת של סטודנטים יהודים וערבים יצרה עם תיאטרן מראה בקרית שמונה ערב אימפרוביזציה שהתבסס על סיפורים אישיים של חברי קבוצת הדיאלוג. העבודה על ההצגה יצרה תזוזה בעמדות הפוליטיות של כל המשתתפים. להופעה הוזמנו סטודנטים ותושבי קרית שמונה.

שלוש סטודנטיות יהודיות וערביות השתתפו עם תופאחה סאבא ואתי בכנס דמוקרטיה וכיבוש בפרספקטיבה פמיניסטית שנערך באפריל לפני שנה במכללה למנהל. את ההרצאה בנינו יחד, והצגנו יחד. גרסה שלה תופיע בכתב העת מפנה שיצא עוד כמה חודשים.

שמונה סטודנטים (מתוכן שבע נשים) יהודים וערבים תלמידי הדיאלוג נתנו הרצאה על המפות הקוגניטיביות והסיפורים האישיים שלהם בכנס שותפות בחיבור סיפורים מועדפים שהתקיים ביוני שנה שעברה בתל חי. הכנס עסק בנארטיבים מושתקים ובשבירת היררכיות. הסטודנטים כתבו את ההרצאה בעצמם והציגו אותה באחת המליאות של הכנס באולם מלא מפה לפה.

שתי סטודנטיות מהדיאלוג, אחת יהודיה ואחת ערביה, נבחרו לאגודת הסטודנטים והארוע הראשון שארגנו יחד עם קבוצת הדיאלוג היה חג הקורבן.

הנהלת המכללה משתמשת היום בתשתית הפעילויות שיצרנו לגייס כספים למכון ללימודי שלום. שתי סטודנטיות ערביה ויהודיה מהדיאלוג חזרו זה עתה ממסע גיוס כספים בחו"ל. מכון כזה יאפשר הרחבה של הפעילות למען שינוי חברתי ויעודד גם מחקרים בנושאים אלה.

אבל זה לא פשוט: לא יחסי היהודים הערבים במכללה ומחוצה לה ולא היחסים עם המוסד שתומך, ובו זמנית קופץ את ידו. לפעמים הקושי הוא ברמה אישית, לפעמים ברמה פוליטית. לא קל לעבוד יחד ולפעמים התסכול משיתופי פעולה מקרטעים או מתפוגגים מעמעם את ההצלחות.

בכל זאת אני חושבת שמה שתיארתי מראה שהצלחנו במקום הפריפריאלי שלנו, לפחות חלקית, לשנות את התמונה הקודרת אותה תיארתי בתחילת ההרצאה. מדי שנה אנחנו יוצרים מחדש אופציה של מפגש בין יהודים וערבים, אפשרות לדיבור ללמידה משמעותית ולאקטיביזם. התהליך מזמין את המשתתפים לקרוא תגר על הא-סימטריה של יחסי הכוח בין יהודים וערבים בארץ ומספק להם הזדמנות לשנות ולהראות שזה כדאי ואפשרי.