על הדיאלוג

דיאלוג יהודי ערבי כמנוף לשינוי חברתי בפריפריה

כתבה: ד"ר תמר הגר

הייתי צריכה להיות כאן עם עוד אנשים: המנחות האחרות תופאחה סאבא ונאוה שי וכל הסטודנטים שעבדו איתנו. מה שאני אתאר כאן הוא הסיפור שלי, אבל הקולות שלהם שאותם לא תשמעו הם חלק חשוב בפסיפס שמתאר את העבודה המשותפת שלנו, שעומדת במרכז מאמר זה.

דיאלוג יהודי -ערבי מחקר פעולה
כתבו: ד"ר תמר הגר ותופאחה סאסא

דיאלוג יהודי ערבי הינו קורס במכללת תל חי השם לו למטרה לבנות במשותף, מרצים וסטודנטים, מחקר פעולה שנועד לשפר את ההידברות בין סטודנטים יהודים לערבים במכללה, ולקדם שוויון הזדמנויות לתלמידים הערבים.

רציונל, מטרות ותיאור הקורס

דיאלוג יהודי ערבי כמנוף לשינוי חברתי בפריפריה

כתבה: ד"ר תמר הגר

הייתי צריכה להיות כאן עם עוד אנשים: המנחות האחרות תופאחה סאבא ונאוה שי וכל הסטודנטים שעבדו איתנו. מה שאני אתאר כאן הוא הסיפור שלי, אבל הקולות שלהם שאותם לא תשמעו הם חלק חשוב בפסיפס שמתאר את העבודה המשותפת שלנו, שעומדת במרכז מאמר זה.

כבר שלוש שנים מדי שבוע נפגשים יהודים וערבים בכתה רגילה במכללה האקדמית תל חי לשעה וחצי במשך שנה אקדמית ועובדים ולומדים יחד על עצמם ועל המציאות שיצרה אותם בדמותה. הקורס, המכונה "דיאלוג יהודי ערבי: מחקר פעולה" הוא חלק מתוכנית הלימודים של המוקד לדמוקרטיה ושלום בחוג לחינוך. לכאורה המפגש הזה בין יהודים לערבים אינו ייחודי. קבוצות של דיאלוג יהודי ערבי קיימות כבר עשרות שנים וגם באקדמיה מקומם לא נפקד. מה מאפיין אם כן את הקבוצה הזאת?

כדי להסביר את הייחוד של הקבוצה, חשוב לדעת כי היא הוקמה בעקבות אינתיפאדת אל אקצא כשרבות מקבוצות המגע בארץ הפסיקו לפעול. אני אטען שהיא קמה אז משום שהיא מילאה צורך של סטודנטים ומרצים, שהאינתיפאדה חידדה בעיניהם את חוסר השוויון החברתי פוליטי במכללה, ששיעור הסטודנטים הערבים בה היה אז 10 אחוזים (היום הוא כבר כמעט מגיע ל-20 אחוזים). מה שאפשר לה להתפתח, או לא הפריע לה לשרוד, זה המרחב הפריפריאלי. אני חושבת שיש משמעות רבה לכך שהקבוצה שלנו צמחה והתקיימה בפריפריה גיאוגרפית במכללה ולא באוניברסיטה מרכזית. במעוזי האקדמיה הוותיקים מאבקי כוח, כסף ויוקרה עלולים לטרפד כל פעילות חברתית פוליטית אלטרנטיבית וכל עשייה שקוראת תגר על המבנה המוסדי הקיים.

אבל עיקר הייחוד של הקבוצה נעוץ במודל העבודה שפיתחנו, שסוד כוחו הוא בהצטרפותם של מרכיבים ממודלים שונים של קבוצות מפגש. אחד המרכיבים, אולי החשוב שבהם, הוא הפעולה למען שינוי מוסדי. מטרת השינוי היא יצירת שוויון הזדמנויות לסטודנטים הערבים, הפיכת הדיאלוג לחלק מהחיים בקמפוס ומתן לגיטימציה לתכנים של התרבות הערבית. התפיסה היא כי יצירת מציאות שוויונית יותר תועיל לסטודנטים ולמכללה כולה. אני טוענת שמודל זה יכול אולי להיות אפקטיבי יותר ליצירת דיאלוג בין קבוצות המצויות ביחסי כוח א-סימטריים.

***

מה הנסיבות שהביאו ליצירת הקבוצה? ב-2001 חצי שנה אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה לימדתי בתל חי קורס על ספרות ילדים חינוך ופוליטיקה. בכתה היו כ-35 תלמידות (היו שני גברים) ערביות ויהודיות. לימדתי על היווצרות המושג ילד, על ההיסטוריה של ספרות ילדים, ועל ייצוג של מלחמה ושלום בספרות ילדים, אבל כל זה תוך התעלמות מוחלטת מהמלחמה בחוץ. היום אני תוהה איך יכולתי לשתוק ומדוע תלמידי לא מחו. אני חושבת שפחדנו מהאמוציות שתהליך כזה מעורר. שיטות הלימוד באקדמיה מאפשרות לעקוף, לדבר על הדברים ולא את הדברים ואני והסטודנטים עשינו את זה, עקפנו וברחנו. המפגש של יהודים וערבים קרה בכתה שלי, אבל גם לא קרה. הם אמנם ישבו שם סמסטר שלם, אבל בנפרד: בצד ימין הערבים ובצד שמאל יהודים. אף פעם לא ראיתי אותם מתייחסים אלה לאלה. הם כאלו חיו במציאויות נפרדות.

חצי שנה אחר כך בשיעור אמנות וחינוך במבט רב תרבותי היה המצב דומה. דיברנו על התפיסה הרב תרבותית, דיברנו על אפליה ועל דיכוי ועל ניכור וחוסר שייכות ואפילו דיברנו על מצב המיעוט הערבי במדינה. אנשים התווכחו, אבל מהאגף הערבי היתה רוב הזמן שתיקה רועמת.

אני הבאתי ידע אקדמי ופרסתי אותו בוירטואוזיות. אבל הרגשתי שאנחנו מדברים על שליטה של חברה הגמונית במיעוטים מדוכאים ומה שקורה בכתה זה מראה של המצב הזה. היהודיות האשכנזיות, ביניהן אני, מדברות, המזרחיות מדברות סטטיסטית פחות והערביות שותקות (היו שלושה גברים בכתה). הרגשתי שאני מדברת על רב תרבותיות בלשון לא רב תרבותית, כי הנה כאן מולי יושבות נשים שאני אפילו לא יודעת מאיפה הן כי לא שאלתי והידע של הערביות שבהן, העמדות שלהן שרלבנטיות לשיעור, נעדרות ממנו לגמרי. שהן נוכחות נפקדות. אבל הרגשתי גם חוסר אונים וכעס על זה שהן בוחרות לשתוק, לא להתעניין, ככה זה נראה לי אז, באפליה שלהן.

אז יום אחד התפרצתי: אני זוכרת את ההתפרצות הזאת כי היא ליוותה אותי עד סוף השנה, ודחפה אותי להיענות לקריאה של סטודנטים, ליצור את קבוצת הדיאלוג. ומה שאמרתי היה: אתן ערביות אין לכן מה להגיד על זה? היתה שתיקה. התלמידים כולם התקפלו בכסאות. הם חשבו שהגזמתי, שהצבעתי על הערביות, שלא נתתי להן להבלע, לפחות לכאורה, בכתה.

מאותו רגע הכתה געשה. הסטודנטיות הערביות לא הפסיקו לדבר. הן תקפו את הדיבור האקדמי שלי שלא מתחשב במי שחסר את ההון התרבותי. הם דברו על המשמעות של להיקרא ערביה בהקשר ישראלי ועל הבעייתיות של שיח רב תרבותי במדינה שבה הערבים הם אזרחים סוג ב'. נוכחתי לדעת שיש להן מה להגיד. כעסתי על עצמי שלא הזמנתי אותן להשתתף קודם.

מחוץ לכתה סערה האינתיפאדה. הסטודנטיות הערביות הסתובבו במסדרונות כמו צל. "אנחנו פוחדות בדיוק כמוך", אמרה לי סטודנטית ערביה לאחר פיגוע נוסף של מחבל מתאבד. היא אמרה את זה בהתנצלות כאילו שהיא מגיבה להאשמה של מישהו. כשהיא הלכה עמדתי במסדרון מדוכדכת וחשבתי שחייבים ליצור מרחב מקום מפגש שבו יהיה מקום למשפט שלה, לפחד שלה ושל כולנו. מקום שבו נוכל להתעמת עם המציאות הקשה ועם המשמעות של חוסר שוויון ודיכוי.

לא הייתי היחידה שהרגישה שצריך לפעול. זאת היתה תחושה כללית בקמפוס, שיצרה אוהלי הידברות ומפגשים בניסיון לדבר ולעצור את העוינות והחרדה ההדדית. רוב המפגשים האלה הסתיימו בתחושת תבוסה וייאוש כי כל פיגוע ומתקפה בשטחים יצרו עוד סיבה לאיבה הדדית.

בתוך האקלים הזה, המציאות של הפערים בין יהודים לערבים התחדדה. בכתות ישבו סטודנטים בעיקר סטודנטיות ערביות שהעברית שלהם היתה מגומגמת, משום שזאת היתה השפה השניה ואולי השלישית שלהן, ומשום שהן לא ממש השתמשו בה עד שהגיעו למכללה. רובם למדו במערכת החינוך הערבית הממלכתית שמצבה גרוע מזה של היהודית בין היתר בגלל הקצאת תקציבים ומשאבים לא שוויונית מצד הממשלה. בנוסף לכך במערכת החינוך הערבית הלימוד הוא פסיבי ככה שהם מגיעים למכללה ללא המיומנויות הנדרשות. לכן זה לא מפליא שהם מתביישים לדבר ושהציונים שלהם/ שלהן נמוכים יחסית לאלה של היהודים. זה גם ממש לא מפתיע שהם מרגישים מנוכרים. התרבות, והחגים שמכתיבים את מבנה השנה ואת תכני הלימוד הם יהודים. יש מעט מאוד מרצים ערבים, כך שהאפשרות להביא תכנים אחרים כמעט אינה קיימת למעשה.

ניסיונות האפליה המתקנת שנעשו באופן ספורדי - אני הייתי בין אלה שעשו ניסיונות כאלה, למשל לתת ציון גבוה יותר ממה שמגיע מתוך התחשבות באי ידיעת השפה ובנקודת ההתחלה הלא שוויונית – חזקו את הנחיתות שלהם. שני דברים החשובים, לאפשר להם לרכוש מיומנויות שיהפכו את ההון התרבותי לנגיש והפיכת הידע התרבותי שלהם לרלבנטי, לא נעשו.

זוהי בקצרה נקודת ההתחלה של הפרויקט שלנו: קבוצה של דיאלוג יהודי ערבי שמספקת מקום וזמן והנחיה כדי ליצור מפגש משמעותי. הפרויקט נמשך כבר שלוש שנים והוא חלק מהתוכנית של המוקד לדמוקרטיה ושלום בחוג לחינוך. בשנה הראשונה היו בו 27 סטודנטים, חציים ערבים וחציים יהודים. לפני שנה גדל מספר הסטודנטים ל-36 וגם השנה יש לנו את אותו מספר כשהיחס בין סטודנטים יהודים לערבים הוא שווה פחות או יותר. מספר יותר קטן של סטודנטים היה מאפשר אולי תהליך אפקטיבי יותר, אבל קשה לעמוד בפיתוי לאפשר לכמה שיותר סטודנטים להצטרף. חוץ מזה במשך שנתיים אנחנו מקבלים מלגה מקרן גלילאו, התומכת בפעולות משותפות של יהודים וערבים בגליל, מה שמאפשר לנו לממן שלוש מנחות ולתמוך ביוזמות של סטודנטים.

כמו קבוצות אחרות אנחנו משתמשים במאמרים, סיורים, הרצאות, דיונים פתוחים על נושאים העומדים בבסיס הקונפליקט ושיחות על מה שמתרחש בתוך הקבוצה, בניסיון לבחון איך ההתנהלות של חברי הקבוצה משקפת את יחסי הכוח וההתנהלות בחוץ.

כמו בקבוצות המפגש בנווה שלום (חלאבי, 2000) אנחנו מאמינים בדיאלוג שמתעמת עם מציאות קשה ולא שוויונית ועם ומחשבות קשות של המשתתפים על המציאות וזה על זה. אחת המטרות היא לחשוף את האידיאולוגיות המנחות את המשתתפים ואת פרוצדורות האפליה והדיכוי של המיעוט הערבי ולדון בקשר בינו לבין דיכוי של מעוטים אחרים, למשל נשים. ההנחה היא שרק דרך הצבעה על הקונפליקטים, ועל אי הצדק אפשר יהיה להבנות דיאלוג משמעותי. יפעת מעוז (Maoz, 2000) טוענת לאור זאת יש בעבודתנו אלמנטים המאפיינים את המודל המעמת.

אבל המודל שלנו הושפע רבות גם מהמודל שמעמיד במרכז יחסים בינאישיים, ככלי לשבירת סטריאוטיפים – כשחלק מהפעילות של הקבוצה שלנו היא פעילות חברתית. אבל בניגוד לקבוצות יחסי האנוש (שטיינברג, 2002) אנחנו מקפידים להשאיר את המציאות הפוליטית כחלק מהדיון.

היחסים הבינאישיים מתפתחים בעיקר מסיפורים, אותם מספרים הסטודנטים והמנחות. סיפורים אלה נוגעים לסוגיות הקשורות לקונפליקט. הם יכולים להיות מאוד אישיים, אבל ניתוח שלהם מעיד שהם תולדה של השתייכות לקבוצה הלאומית, פוליטית ספציפית. בשיטה דומה משתמש גם דן בר-און בעבודתו עם קבוצות דיאלוג באוניברסיטת באר שבע (Maoz & Bar-On, 2000) . יפעת מעוז מכנה מודל זה מודל מעורב משום שהוא תוצר של מפגש בין המודל המעמת למודל הבינאישי ומאפשר להרוויח משניהם. העימות עם הא-סימטריה של יחסי הכוח והקשר האישי הופכים את המפגש לקשה יותר, אבל גם למחובר יותר למציאות ולפיכך אפקטיבי יותר.

הסיפורים נאספים תוך עבודה על מפות קוגנטיביות אישיות וקולקטיביות של יותר מדור אחד. הרעיון להשתמש במפות ככלי לעבודה קבוצתית שמטרתו לחשוף את השתקפות יחסי הכוח החברתיים הפוליטיים והמגדריים בעולם המנטלי של היחיד נוצר ופותח לראשונה על ידי רלה מזלי בעבודתה על נשים ומרחב. התאמנו את הכלי לצרכים שלנו. מפה ריקה של ישראל ושורה של שאלות על מקומות של שייכות, פחד, איסורים, ושמחה, מפה שממקמת את הסטודנטים ואת בני משפחתם במרחב ארץ ישראלי, הבינלאומי והפרטי. המטרה היא לבדוק את הסיפורים ביחס למפות על צירים של זמן ולקבל תמונה של יחסי הכוח בין קבוצות ההשתייכות של המשתתפים.

המפות האלה חשפו לנו בצורה מובהקת את המציאויות המנטליות השונות שבהם חיים יהודים וערבים; את הגיאוגרפיות השונות שמשתרעות על אותו שטח; את ההבדלים בחופש לנוע במרחב. המפות חשפו גם הבדלים תרבותיים ומציאות עגומה של ניתוק וחוסר שוויון.

המפות השונות של יהודים וערבים משמרות בדיון ובתודעה את יחסי הכוח הלא שוויוניים, והסיפורים האישיים שמתפתחים מהם מאפשרים בו זמנית למצוא נקודות מפגש חברתיות, אנושיות. כך אנחנו חושפים את הדיאלקטיקה שבבסיס השיח של כל קבוצות המפגש בין האישי לקולקטיבי, בין הנתוק לשותפות, בין ייאוש לתקווה. יותר מזה הדיון על המפות והסיפורים מיצר אצל המשתתפים מה שמכנה הומי באבא תודעה כפולה כלומר התבוננות בו זמנית מהפרספקטיבה של הקולוניאליסט המדכא ושל השולים המדוכאים (באבא, 2004Baba; , 1988). התודעה הכפולה עשויה לסלק חלקית את המחיצות בין המשתתפים לבין מי שהם חווים כאחרים (יהודים או ערבים) ולאפשר בניית נארטיב אלטרנטיבי משותף, לפחות חלקית, שמאפשר סולידריות ולפעמים דוחף לאקטיביזם.

לימוד כזה מערער על ההיררכיה של הידע כפי שהוא נתפס באקדמיה (Sibley, 1995). התפיסה היא שהידע שנמצא בידי חברי הקבוצה רלבנטי ומשמעותי כמו הידע שנצבר במחקרים מדעיים. הסיפורים האישיים הקשורים לנושאים כמו זהות, דיכוי, חינוך, גזענות, אקטיביזם, דת, ומיליטריזם וכו' הם החומרים שלנו וכדי להבין אותם טוב יותר אנחנו נוברים בתיאוריות מתחומי דעת שונים, ולפעמים גם משנים את עמדתנו לגבי החיים שלנו, הסיפורים שלנו. זהו תהליך ממושך כי כל תיאורטיזציה מולידה תובנות שמכניסות עוד פרטים לסיפור ואלה גורמים לנו לחפש עוד תיאוריות. הכלי האקדמי הופך ככה לרלבנטי ולא למנגנון של התחמקות מהמציאות.

לא רק ההיררכיה של הידע מתערערת גם ההיררכיה בין המנחות לסטודנטים נשברת חלקית. אנחנו גם מציירות מפות והסטודנטים גם קובעים מה יהיה במפגשים. עדיין לכל אחד יש את המקום שלו והשקיפות חשובה: יש מי שמקבל שכר ויש מי שמקבל קרדיט לחשבון האקדמי.

כלי נוסף שאנחנו חולקות עם הסטודנטים זה הרפלקציות. הרפלקציה זוהי תגובה כתובה למה שקרה בכתה ולמה שקרה בעקבות מה שקרה בכתה. אפשר לכתוב מה שרוצים: מה שמרגישים, מה שחושבים, אסוציאציות, סיפורים ולאן זה לקח אינטלקטואלית.

זה אולי נשמע התנהלות אידילית, זה לא. הדיאלוג שנוצר בקבוצה הוא קשה מגמגם, שבור ומתסכל, מלא עלבונות והתנגדויות. יש הרבה רגעים מייאשים, שמתגברים בגלל המציאות האלימה שבתוכה אנחנו חיים, אני זוכרת בעיקר מה שאמר פעם אחד הסטודנטים הערבים: "גם אם תיפסק האלימות ותהיה מדינה פלסטינית מי אמר שנפסיק להיות, כאן בישראל, שהיא מדינה יהודית, אזרחים סוג' ב?" יש רגעים בעיקר באמצע השנה שהייאוש והאכזבה ההדדית כל כך עמוקים שהסטודנטים באים למפגשים בגלל החשש שאם לא יבואו יאבדו את נקודות הזכות שלהם. אני מאמינה שזה טוב שהם באים. המטפורה שהכי עובדת בשבילי ברגעי יאוש כאלה, זה המטפורה של זוגיות עם מחויבות גדולה, כמו ילדים. זוגיות כזו מכריחה אותנו להישאר ולעבוד על הקשר, גם ברגעים שאנחנו רוצים ללכת. אם אין מחויבות סביר שברגעי קושי נלך, כי למה לנו? החיים קשים גם ככה.

הייאוש והתודעה הכפולה הם שיוצרים בעיני את ההנעה לפעולה למען שינוי חברתי. גם הרעיון הזה הוא לא חדש. בטיפולוגיה של קבוצות מפגש כפי שתארו אותן חגית גור זיו ורלה מזלי בדו"ח שהגישו לקרן פורד מופיעות קבוצות דיאלוג באזורים של סכסוך שמטרתן משימה משותפת. מה שאולי מבדיל אותנו זה ההקשר שבתוכו אנחנו פועלים. הרבה מהקבוצות שמטרתן פעולה יוצרות מפגש במרחב אלטרנטיבי, אך בפועל בחיי היום יום, כפי שמראות המפות שלנו, היהודים והערבים שמשתתפים בהן חיים בנתוק ובתנאים לא שוויוניים. ואילו חברי הקבוצה שלנו יהודים וערבים נעים לעומת זאת באותו מרחב מוסדי במשך כמה שנים והרצון בשינוי נבנה מתוך אינטרס משותף. המשימה שלה אולי מוגבלת בזמן ובמקום, אבל יש לה משמעות מעבר לעצמה, משום שההצלחה עשויה לעודד את המשתתפים לשחזר אותה בקהילותיהם בעתיד.

הבחירה במתודולוגיה של מחקר פעולה מאפשרת לנו ליצור קשר משמעותי בין הלימוד למשימה החברתית שלנו, כשהלימוד הוא חלק מהמשימה והיא נגזרת ומתפתחת באמצעותו. בבסיס מחקר הפעולה שלנו ההכרה באפליה של המיעוט הערבי במכללה, המשקפת את האפליה של מיעוט זה בחוץ. בגלל הרצון לשנות אנחנו מגדירים כל שנה תחום בעיות ופעילות ופועלים לממושו תוך דיונים מעשיים ותיאורטים. מחקר הפעולה שלנו הוא על פי המודל האמנסיפטורי בקורתי שהרקע התיאורטי לו הוא הפדגוגיה הביקורתית. (צלרמאיר, 2001). מטרת מחקר כזה, הנערך בעיקר במסגרות שבהם קיימת מערכת א-סימטרית של יחסי כוח, היא יצירת תהליך משחרר של העצמה של המשתתפים וכינון מערכת יחסים דמוקרטית ביניהם לבין המוסד (שם).

הצורך בפעולה עולה מהקבוצה. תמיד יש רגע שבו הסטודנטים נעשים מודאגים מכך שהם לא עושים כלום, שעוד מעט הלימודים נגמרים ואי אפשר יותר לשתוק. זה הרגע שבו הם מתחלקים לקבוצות ומפתחים פרויקט מעשי על סמך הספורים האישיים, החומרים התיאורטים והמפגש בקבוצה המצומצמת. אני לא אציג כאן את כל היוזמות, אלא רק אצביע על כמה ואנסה באמצעותן להראות איך יצרנו במכללה בהדרגה שינוי מבני, מינורי אולי, אבל משמעותי.

סקר צרכים שערכה קבוצת לימוד בדיאלוג בקרב הסטודנטים הערבים במכללה, הביא ליצירת תוכנית לשילוב אקדמי חברתי של הסטודנטים הערבים שזכתה בכספים מהות"ת. הנה כמה מהפעילויות.

סטודנטים יהודים וערבים שהשתתפו במחקר הפעולה היו היוזמים המארגנים והמשתתפים בהדרכת סטודנטים ערבים מתחילים בימי הייעוץ. כבר שנתיים המפגש המפרגן והתומך איתם הוא עבור הסטודנטים הערבים המפגש הראשון עם המכללה.

סטודנטים של הדיאלוג פעילים בפרויקט חונכות עם רגישות רב תרבותית שמיועד לכל הסטודנטים הערבים בשנה א'. הסטודנטים עובדים בזוגות יהודי וערבי מול קבוצה של סטודנטים ערבים מתחילים. לפרויקט המופעל בכל החוגים, יש רכזות ערביות מהדיאלוג שעוזרות לחונכים ולחניכים לצלוח רגעים קשים. הפרויקט הזה מגדיל את הסיכוי של הסטודנטים הערבים להצליח בלימודים בשנים הבאות. כמו כן הוא בונה להם מרחב תומך של סטודנטים ותיקים, יוצר מפגש ועבודה משותפת של יהודים וערבים ומעביר תהליך של העצמה את כל המשתתפים.

בסמסטר ב' יילמד במכללה קורס בהבעה ורטוריקה עברית לסטודנטים הערבים, שנועד לענות לצרכים שלהם. הם ילמדו שפה, אבל גם איך יוצרים למידה אקטיבית מעורבת ואיך מדברים בפני קהל בלי לפחד למרות השגיאות.

תוץ מזה: סטודנטים מהדיאלוג מעורבים זאת השנה השנייה בשילוב תלמידים ערבים שהצטרפו לבית ספר למחוננים בתל חי. הם מתרגמים עבורם את השעורים מעברית לערבית ומתכננים עם המורים פעילויות רב תרבותיות. אחת מהן מלמדת את הילדים היהודים ערבית.

סטודנטים אחרים מהקבוצה היו מעורבים בארגון כנס של הסטודנטים הערבים במכללה שהעלה לדיון ציבורי את הלגיטימציה של השפה הערבית. הדיון נערך גם עם ההנהלה והוחלט כי הכנסים שבהם הסטודנטים הערבים הם הרוב יתנהלו בערבית עם תרגום לעברית.

קבוצה אחרת של סטודנטים יהודים וערבים יצרה עם תיאטרן מראה בקרית שמונה ערב אימפרוביזציה שהתבסס על סיפורים אישיים של חברי קבוצת הדיאלוג. העבודה על ההצגה יצרה תזוזה בעמדות הפוליטיות של כל המשתתפים. להופעה הוזמנו סטודנטים ותושבי קרית שמונה.

שלוש סטודנטיות יהודיות וערביות השתתפו עם תופאחה סאבא ואתי בכנס דמוקרטיה וכיבוש בפרספקטיבה פמיניסטית שנערך באפריל לפני שנה במכללה למנהל. את ההרצאה בנינו יחד, והצגנו יחד. גרסה שלה תופיע בכתב העת מפנה שיצא עוד כמה חודשים.

שמונה סטודנטים (מתוכן שבע נשים) יהודים וערבים תלמידי הדיאלוג נתנו הרצאה על המפות הקוגניטיביות והסיפורים האישיים שלהם בכנס שותפות בחיבור סיפורים מועדפים שהתקיים ביוני שנה שעברה בתל חי. הכנס עסק בנארטיבים מושתקים ובשבירת היררכיות. הסטודנטים כתבו את ההרצאה בעצמם והציגו אותה באחת המליאות של הכנס באולם מלא מפה לפה.

שתי סטודנטיות מהדיאלוג, אחת יהודיה ואחת ערביה, נבחרו לאגודת הסטודנטים והארוע הראשון שארגנו יחד עם קבוצת הדיאלוג היה חג הקורבן.

הנהלת המכללה משתמשת היום בתשתית הפעילויות שיצרנו לגייס כספים למכון ללימודי שלום. שתי סטודנטיות ערביה ויהודיה מהדיאלוג חזרו זה עתה ממסע גיוס כספים בחו"ל. מכון כזה יאפשר הרחבה של הפעילות למען שינוי חברתי ויעודד גם מחקרים בנושאים אלה.

אבל זה לא פשוט: לא יחסי היהודים הערבים במכללה ומחוצה לה ולא היחסים עם המוסד שתומך, ובו זמנית קופץ את ידו. לפעמים הקושי הוא ברמה אישית, לפעמים ברמה פוליטית. לא קל לעבוד יחד ולפעמים התסכול משיתופי פעולה מקרטעים או מתפוגגים מעמעם את ההצלחות.

בכל זאת אני חושבת שמה שתיארתי מראה שהצלחנו במקום הפריפריאלי שלנו, לפחות חלקית, לשנות את התמונה הקודרת אותה תיארתי בתחילת ההרצאה. מדי שנה אנחנו יוצרים מחדש אופציה של מפגש בין יהודים וערבים, אפשרות לדיבור ללמידה משמעותית ולאקטיביזם. התהליך מזמין את המשתתפים לקרוא תגר על הא-סימטריה של יחסי הכוח בין יהודים וערבים בארץ ומספק להם הזדמנות לשנות ולהראות שזה כדאי ואפשרי.

מחשבות

אלו הן כל מיני קטעי מחשבה שרצו לי בראש, בנסיעה חזרה מהסיור בעכו, רשמתי אותן אז על דף ועכשיו הקלדתי אותן. בתחתי הוספתי עוד דברים שעלו לי בראש מאז..

Mono-culture v.s. Multi-culture

*העירייה מציג שיש פרויקטים משותפים- "מטבע הדברים"

- פעילות נגד אלימות נוער

- ועדות תכנון משותפות

- פעילות מתנ"סים משותפת

נציגי הקהילות אומרים שהם לא רוצים בתי ספר משותפים או מערכות מתנ"סים משותפות

||

V

שאלה שעולה: האם באמת צריך מערכות משותפות (כמו: חינוך) או שמה זה טוב כמו שזה, שקבוצות שונות נפגשות באופן "טבעי" יותר ולא כפוי.

*מהפגישה עם איילים

- מה המטרות של המפגש שלנו איתם? => ומכאן מה היעדים שאליהם אנו רוצים להגיע ואיך?

- האם יש לנו זכות להטיח ביקורת באדם תוך 20 דקות של מפגש? מה תשיג לנו ביקורת כזו?

*בחברה האזרחית יש שני מישורי עבודה

1. מדיני/ לאומי- השפעה על סדרי עדיפויות וכדומה

2. בין בני אדם- לעודד רוח של התנדבות, של עשייה לשינוי

* מה אנחנו בוחנים בסיור?:

אנו מנסים להציג/ להבין את תפיסת העולם של כל ארגון ואדם לבחון מה הם הפערים? מה כן נעשה? ובמה הם כן תורמים?

ואז אנחנו, עם השאיפה היא לקדם את החברה האזרחית, צריכים לבדוק איך אפשר להעצים את הקיים ומה צריך לשנות.

זה נוח להיכנס לנישה של ביקורת ומה לא בסדר (האם זו לא הבועה של האקדמיה?) אך לדעתי צריך להיכנס יותר למוד (mode) של אפיון בעיות ובחינה מה אנחנו כבני אדם במשאבים המוגבלים שלנו כן יכולים לעשות

1. סמי הוא דוגמה טובה של סנגוריה, של יכולת של אדם לערר על הממסד הקרוב/המקומי.

2. איילים הם דוגמה לאפשרות לתעל כלים קיימים לטובת מטרות יותר טובות

(האם יש לנו אפשרות לשנות את הסוכנות היהודית ואיך? האם הם לא אלו שיצליח לשנות אותה

מבפנים?)

----------------------------------------------------------------------------------------------------

ואחרי שבועיים...

השאלה המרכזית שמסתובבת לי בראש היא מה אנחנו רוצים מהקורס הזה?

מצד אחד אני מוכרח להודות שהתחלתי להגדיר את הקרוס כ-"קורס בפילוסופיה מעשית" כלומר אנחנו מתרגלים בחצר של סוקראטס מעלים שאלות ומדיינים עליהן וכשמצלצל הפעמון (נגמר השיעור) אנחנו מתפזרים וכל איש ואישה לעיסוקם הם.

(הבהרה: אני מאוד אוהב פילוסופיה ומבחינתי לתרגל גישות סוקראטיות זה באמת כיף  )

מצד אחר אולי המטרה של הקורס הזה הוא הדיאלוג עצמו, כאן ועכשיו, בכיתה עם האנשים שאנחנו פוגשים ומדברים איתם/ן בכל מפגש?

מצד שלישי, המטרה של השיעורים היא להוביל לעשייה- זה מה שחשבתי שמטרה של השיעורים היא בהתחלה..?

עכשיו, עם המטרה היא להוביל לעשייה, שתוביל לשינוי, שתוביל לשיפור מערכת היחסים בין יהודים לערבים-> אז אני שואל מה היא התוכנית/ השלבים/ איזה תהליך אנחנו אמורים לעבור?

תמר אמרה בשיעור האחרון שאנחנו צריכים להבין את ההבדלים בין אנשים שנפגשים לדיאלוג, מי ממוקם גבוה יותר ומי נמוך יותר-> המשפט הזה הדליק לי מנורה/ שאלה?

לאיזה דיאלוג אנחנו מצפים? דיאלוג שבו כולם מדברים באופן מנומס וזהה? כשאנו יוצאים לסיור בעכו ונפגשים עם אנשים שונים, מרקעי שונים, בעלי דעות שונות האם אנחנו חייבים להתעמת איתם? – כי הם לא עם אותה תפסת עולם כמו שלנו?

האם כשאנחנו רוצים שוויון אנחנו רוצים את כולם אותו דבר דומים לנו חושבים כמו כועסים כמונו?

האם אנחנו רוצים mono-culture או multi-culture ?

ביבליוגרפיה, תשס"ט

Human Rights Watch, 2001. "סוג ב': אפליה נגד ילדים ערבים ופלסטינים בבתי הספר בישראל" דו" שהוגש ב-5 בדצמבר

אל ח'יירי בשיר, 1997. מכתבים לעץ הלימון ירושלים: המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית

אליאס חורי, 2002. באב אלש מס, תל אביב: אנדלוס

אלעד-בוסקילה, עמי, 2001. החדרים האחרים: שלוש נובלות פלסטיניות תל אביב: הד ארצי הוצאה לאור

בר און, דן, 1994, בין פחד לתקווה הקבוץ המאוחד

בר און דן, 1999, על האחרים בתוכנו: תמורות בזהות הישראלית מנקודת ראות פסיכולוגית-חברתית הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון

בשארה, עזמי. עורך, בין האני לאנחנו: הבניית זהויות וזהות ישראלית ירושלים, תל אביב: מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

גביזון רות והקר, עורכות, 2001. השסע היהודי-ערבי בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה

גולן-עגנון, דפנה עורכת, 2004. אי השוויון בחינוך תל אביב: בבל, עמודים 70-90, 131-144, 177-187

זיו נטע, רונן שמיר, 2000, "בנה ביתך: פוליטיקה גדולה ופוליטיקה קטנה במאבק נגד אפליה בקרקע" תאוריה ובקורת 1645-66

חלבי רבאח, 2000 דיאלוג בין זהויות: מפגשי ערבים ויהודים בנוה שלום הוצאת הקבוץ המאוחד

חסן, מנאר, 1999. "הפוליטיקה של הכבוד: הפאטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה" מתוך: מין מגדר פוליטיקה בעריכת דפנה יזרעאלי ואחרות תל אביב: הוצאת הקבוץ המאוחד

טאהר בן ג'לון, 1998. הגזענות כפי שהסברתי לבתי תל אביב: בבל

יונה,יוסי, 2005 בזכות ההבדל ירושלים: מכון ואן ליר, תל אביב: הקבוץ המאוחד, פרק שלישי

יפתחאל אורן, ואלכסנדר קידר, 2000. על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי תיאוריה ובקורת 16 אביב 67-100

יפתחאל אורן, 1998 "אי שוויון זה עניין של גיאוגרפיה" פנים 4 פברואר 32-41

ליברמן, יעקב, בתיה רכבי ומירה קארניאלי, 2000. "מחקר פעולה משתף כחלק מתהליך שינוי: המקרה של כפר בדואי" עיונים בחינוך 4:2 עמ' 50-31

למיש פיטר ודבורה פלדש, 1997 "חשיפת בעיות חברתיות באמצעות פדגוגיה בקורתית" עיונים בחינוך 2:2, עמ' 140-129

מוצפי-הלר, פנינה, 1997. "יש לך קול אותנטי: מחקר אנתרופולוגי ופוליטיקה של ייצוג מחוץ

לחברה הנחקרת ובתוכה", 11, עמודים 98-81

תיאוריה וביקורת

מנאע, עאדל, עורך, 1999. הפלסטינים במאה העשרים: מבט מבפנים המרכז לחקק החברה הערבית בישראל

סעיד, אדוארד, 2000. אוריינטליזם הוצאת עם עובד ומרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה

פורטוגלי, יובל, 1996. יחסים מוכלים: חברה ומרחב בסכסוך הישראלי-פלסטיני תל אביב: הוצאת הקבוץ המאוחד

צלרמאייר, מיכל, 2001. "מחקר פעולה בחינוך: היסטוריה, מאפיינים, ביקורת" בתוך מסורות וזרמים במחקר האיכותי בעריכת נעמה בן יהושוע, תל אביב: דביר, עמ' 343-307

צרלמאייר מיכל ופנינה פרי, עורכות, 2002, מורות בישראל: מבט פמיניסטי הוצאת הקבוץ המאוחד, 54-88 (מאמר של מיכל צרלמאייר על אוטוביוגפיה) 174-186 (מאמר האוטו-אתנוגרפי של הנרייט דהאן כלב)

קסן לאה ורחל לב ויזל עורכות, 2002, עבודה קבוצתית בחברה רב תרבותית, צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ

רבינוביץ דני וח'אולה אבו בקר, 2002. הדור הזקוף ירושלים: כתר

רכס, אלי, עורך , 1998. הערבים בפוליטיקה הישראלית: דילמות של זהות תל אביב: אוניברסיטת תל אביב

Abdo, Nahla and Ronit Lentin, ed.2002. Women and the Politics of Military

Confrontation: Palestinian and Israeli Genderged Narratives of Dislocation New York, London: Berghahn Books

Blunt, Alison and Gillian Rose, ed. 1994, Writing Women and Space: Colonial and Postcolonial Geographies the Gilford Press

Duncan, Nancy ed., 1996. BodySpace:Destabilizing Georgphies of Gender and Sexuality London and New York: Routledge

Gordon, Deborah A., "Border Work: Feminist Ethnography and the Dissemination of Literacy” in Women Writing Culture ed. Ruth Behar and Deborah A. Gordon Berkeley, Los Angeles, London: University of California Press, pp.373-389

Gould Peter and Rodney White, 1986, Mental Maps Boston, Allen and Unwin

Greenwood David J. and Morten Levin, 2000 "Reconstructing the relationships between Universities and Society Through Action Research" in Handbook of Qualitive Research ed. Norman K. Denzin and Yvonna S. Lincoln London: Sage Publication pp.85-106

Hooks bell, 1994. Teaching to Transgress: Education as the Practice of Freedom New York, London: Routledge

Lionnet, Francoise, 1989. "Autobiographical Voices: Race, Gender, Self Portraiture Ithaca: Cornell University Press

* Kanaaneh, Rhoda, Ann, 2002 the Nation: Strategies of Palestinian Women in Israel University of California Press

Mazali Rela and Haggith Gur-Ziv, 1998. “Reflections on Encounter Groups of Jews and Palestinians from Israel", A Report for Ford Foundation, submitted in April,

McDowell, Linda, 1999 Gender, Identity and Place: Understanding Feminist Geographies Cambridge: Polity Press

Pratt Mary Louise, 1992 Imperial Eyes: Travel Writing and Transculturation London and New York: Routledge

Reed-Danahay, Debora E. ed, 1997 Auto-Ethnography: Rewriting the Self and the Social Oxford, New York:Berg

Rihan, Ramzi, A., 2001. “The Palestinian Educational Development Plan: Promise for

the Future” Palestine-Israel Journal of Politics, Economics and Culture 8:2

pp.19-33

Sack, Robert, David, 1980. Conceptions of Space in Social Thought: A Geographical Perspective the University of Minnesota Press

Shragge, Eric, 2003. Activism and Social Change: Lessons for Community and Local Organizing, Broadview Press

Sibley, David, 1995. Geographies of exclusion: Society and Difference in the West London and New York: Routledge

סילבוס לקורס דיאלוג יהודי ערבי מחקר פעולה

מטרות

1. לבנות ולשפר את המגע, והדיאלוג בין יהודים וערבים במכללה, כלומר ליצור נסיבות ומקומות שיביאו לתקשורת אמיתית מבלי לפחד מהסנקציות של המערכת עצמה.

2. לבנות יחד מנגנוני שיח ומנגנונים חברתיים שיאפשרו לשני הצדדים לומר גם דברים שיש עליהם מחלוקת עמוקה וקשה. הכוונה היא לגעת באי האמון ובגזענות ההדדיים ולהכיר בדיכוי ובאפליה על רקע חברתי ולאומי שחווים הערבים במדינת ישראל.

3. להפוך את הדיאלוג הזה למעשי – לבסיס לפעולות חברתיות ואינטלקטואליות משותפות שמאפשרות צמיחת חברויות חדשות, למרות ההבדלים הלאומיים, פוליטיים, חברתיים, תרבותיים.

4. ליצור בסיס לשיפור היחסים המורכבים בין הקהילות, כשאלה המשתתפים בשיח עשויים להפוך לשליחים של שלום ולסוכנים של שינוי חברתי במכללה כולה.

5. לעשות צעד אחד קדימה לקראת שוויון הזדמנויות בין תלמידי המכללה היהודים והערבים באמצעות בניית תוכנית לימודים ועבודה משותפת: שתיקח בחשבון גם את הידע והיכולות של התלמידים הערבים כיחידים וכקבוצת מעוט חברתית, תרבותית ופוליטית הטרוגנית.

שתאפשר לתלמידים הערבים לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לרמת הישגים שוויוניות לזו של התלמידים היהודים.

6. להתחיל לבנות מודל לעבודה ולימודים משותפים של נציגי קבוצות לאומיות, חברתיות, תרבותיות, מעמדיות ומגדריות המצויות בקונפליקט. במסגרת המודל יוצגו דרכים בהם ניתן להשיג שוויון הזדמנויות בארגונים בהם נפגשים פרטים המשתייכים לקהילות המצויות ביחסי כוח א-סימטריים

תיאור הקורס:

קורס זה שם לו למטרה לבנות במשותף, מרצים וסטודנטים, מחקר פעולה שנועד לשפר את ההידברות בין סטודנטים יהודים לערבים במכללה, ולקדם שוויון הזדמנויות לתלמידים הערבים. בתחילת הקורס תעשה למידה משותפת של הנושא , שתכלול איסוף של ידע מכל הסוגים, באמצעות קריאת מאמרים, צפייה בסרטים, הרצאות, סיורים ויצירת מפות ונארטיבים אישיים של הסטודנטים עצמם. כל זאת תוך דיאלוג בין הסטודנטיות ערביות/ערבים ויהודיות/יהודים על הידע הנאסף. המטרה להפוך את הדיאלוג למעשי – לבסיס לפעולות חברתיות ואינטלקטואליות משותפות שמאפשרות צמיחת שותפויות חדשות, למרות ההבדלים הלאומיים, פוליטיים, חברתיים, תרבותיים.

בחלק השני של הקורס תעבוד הקבוצה ביחד על בניית תוכנית לימודים ועבודה משותפת שתיקח בחשבון גם את הידע והיכולות של התלמידים הערבים כיחידים וכקבוצת מעוט חברתית, תרבותית ופוליטית הטרוגנית. הכוונה היא ליצור ולהפיץ במכללה דרכי חשיבה ועבודה חדשים שיאפשרו לתלמידים/תלמידות הערבים לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע במכללה לרמת הישגים שוויוניות לזו של התלמידים היהודים.

מאחר שזהו מחקר פעולה, תכני הקורס נקבעים מראש רק באופן כללי. האינטראקציה בין הסטודנטים, החומרים שיובאו לכיתה, הרעיונות שנעלה במהלך העבודה המשותפת יקבעו הרבה מאוד מה יקרה במהלך השעורים.

הנושאים המפורטים למטה הם המלצה בלבד. במרבית הקבוצות עסקנו בהם באופן אינטנסיבי ואנחנו מניחות שהן יעלו גם עכשיו. עם זאת העבודה עם הסטודנטים קובעת מה ילמד בפועל כשחלק מהשעורים מועברים על ידי הסטודנטים עצמם, המביאים לכתה מאמרים אקדמיים וסרטים ועליהם נערך הדיון.

נושאים

1. מחקר פעולה מהו? (תרגול באמצעות מחקר זוטא בנושא של מפגש בין יהודים וערבים במכללה)

2. מה הן קבוצות מפגש יהודי ערבי ומה מטרתן?

3. למידה של שני הנארטיבים ההיסטוריים והחברתיים: הציוני והפלסטיני

4. פליטות ובית כנושא משותף ליהודים ולערבים

5. התבטאות יחסי יהודים ערבים במצב ובתכנים של מערכות החינוך הישראליות: הערבית והיהודית

6. התבטאות יחסי יהודים וערבים במרחב הגיאוגרפי

7. מה הן מפות קוגנטיביות ואיך קוראים ועובדים איתן?

8. אוטו-אתנוגרפיות וכוחן.

9. סולדריות, אקטיביזם חברתי ושינוי חברתי